אם יש משהו שגרם לי לדשדש במקום במשך שנים – זה הפחד מה"לא".
התחבאתי מאחורי מסכות, נמנעתי מסיטואציות שבהן אני עלול להיפגע, ושכנעתי את עצמי שאולי פשוט עדיף לא לנסות.
אבל האמת? הרגע שבו התחלתי לשחרר את הפחד הזה, היה הרגע שבו חיי התחילו להשתנות.
למה פחד מדחייה כל כך חזק אצלנו?
ברמה הביולוגית, המוח שלנו מזהה דחייה כסכנה קיומית – ממש כמו כאב פיזי.
הילד שבנו למד לקשר דחייה עם השפלה, בדידות או חוסר ערך.
וככה, לאט־לאט, אנחנו מפתחים מגננות – או שלא מבטאים רגשות, או שמתחילים מראש לפסול כל אפשרות כדי לא להיפגע.
הנקודה ששינתה אצלי הכל
הבנתי שדחייה היא לא סוף העולם. היא פשוט עוד תגובה, עוד סיטואציה, עוד אדם שלא התאים לי.
כשהתחלתי לדבר באמת – כן, קיבלתי גם "לא", לפעמים אפילו מול אחרים, אבל גיליתי שמה שבאמת משחרר זה לדעת שניסית, שפעלת, שלא נתת לפחד להכתיב את המציאות שלך.
איך מתמודדים בפועל?
לאט־לאט.
- כל שבוע לקחתי על עצמי משימה קטנה: לבקש עזרה, לבטא דעה, אפילו סתם לשאול שאלה במקום ציבורי.
- כתבתי לעצמי הצלחות קטנות – לא כדי להתרברב, אלא כדי להיזכר שזה בסדר לטעות.
- למדתי לחייך אל עצמי גם אחרי טעויות. ההתקדמות האמיתית היא עצם הניסיון.
דווקא מהמקומות שבהם פעלתי בניגוד לפחד, צמחו לי חברויות חדשות, קשרים משמעותיים ואפילו הזדמנויות שלא דמיינתי.
וזה המסר הכי חשוב – תבחר לנסות.
כי עדיף ליפול קדימה, מאשר לעמוד במקום ולהתחרט על מה שלא העזת לעשות.
